אחת ממוסכמות החשבונאות היא להקביל בין עיתוי היווצרות ההכנסה לעיתוי היווצרות ההוצאות בייצור אותה הכנסה. במקרים של השקעות הוניות, מבחינה תזרימית מושקעים ברכוש הקבוע סכומים ניכרים והוא משמש את החברה לרוב לשנים רבות. במקום לרשום במועד ההשקעה הוצאה חשבונאית גבוהה (בגובה ההשקעה) אשר תקטין מאוד את הרווח באותה שנה, נהוג לפרוס את סכום ההשקעה לאורך תקופת השימוש ברכוש קבוע זה. הפריסה השנתית מכונה בשם “פחת”. כלומר, אם חברה רכשה בשנה מסוימת רכוש קבוע בסכום של 10 מיליון דולר ומשך החיים הכלכלי של הרכוש מוערך ב-10 שנים, הרי שבכל שנה תרשום החברה הוצאת פחת של מיליון דולר.
ישנן שיטות פחת שונות, אך המשותף לכולן הוא העיקרון של פריסת ההשקעה על פני תקופת ההנאה מההשקעה. כמובן, שאמידת אורך החיים הכלכלי של הרכוש תלויה באומדנים ושיקול דעת של הנהלת החברה, ויתכנו הבדלים, לעיתים מהותיים, במדיניות הפחת של חברות שונות מאותה תעשייה. הבדלים אלו עשויים להשפיע באופן משמעותי ביותר על הפחת השנתי ומכאן על רווחיותה החשבונאית של החברות.
בעוד שהפחת depreciation)) מתייחס לרכוש קבוע, הפחתה (amortization) מתייחסת לנכסים לא מוחשיים דוגמת קשרי לקוחות, ידע, הוצאות פיתוח תוכנה, מותג ועוד (שפעמים רבות מכונים בשם כולל של “מוניטין”).
למרות שמדובר בהוצאות רישומיות, מאחר שפעמים רבות הוצאות הפחת וההפחתה מוכרות לצורך מס, הרי שיש להן ערך כלכלי. כלומר, העובדה שמס הכנסה מכיר בהן כהוצאה לכל דבר ועניין מביא להקטנת תשלום המס שיחול על החברה, ומכאן שגם להוצאות רישומיות אלה יש ערך כלכלי, שהוא למעשה חיובי (בהיותו גורם שמקטין את הוצאות המס).
