ההליך המשפטי האזרחי בישראל מורכב מכמה שלבים דיוניים שהראשון בהם הוא השלב שבו הצדדים למחלוקת מגישים לפתחי בית המשפט את כתבי טענותיהם (ראוי לציין כי דרך וצורת כתבי בית דין כפופים לכללים אשר מוסדרים בתקנות).
מטרת השלב הזה היא להגדיר ולתחום את המחלוקת. ההליך המשפטי נפתח עם הגשת כתב תביעה על ידי התובע, ועל הנתבע להגיש כתב הגנה. מטרת כתב ההגנה היא לענות על הטענות המועלות בכתב התביעה, ובכך למקד וליעל את הדיון המשפטי. אי-הגשת כתב הגנה כדין מפחיתה מסיכוייו של הנתבע לזכייה בתיק ואף עלולה להביא למתן פסק דין על פי כתב התביעה לבדו. לצד זאת, רשאי הנתבע במקרים מסוימים להגיש יחד עם כתב ההגנה תביעה שכנגד כנגד התובע.
כעת לאחר שהוגש כתב ההגנה, רשאי התובע להגיש כתב תשובה. כתב התשובה נועד לענות לשאלות עובדתיות שלא הוזכרו בכתב-התביעה ושהועלו לראשונה בכתב ההגנה. תובע שלא ינצל את זכותו להגיש כתב תשובה, לא יוכל להכחיש את הטענות העובדתיות החדשות, שהועלו לראשונה בכתב ההגנה. לכן, קיימת חשיבות רבה לבחון את כתב ההגנה ובמידת הצורך להגיש כתב תשובה.
חשוב לציין כי בכל מערכת משפט ובפרט במערכת המשפט הישראלית, אחד מעקרונות היסוד הוא מתן האפשרות לאדם להתגונן בפני הטענות אשר נטענו נגדו בכתב התביעה. במרבית ההליכים האזרחיים אכן כך הדבר, אך ישנו מקרה ייחודי בו ברירת המחדל אינה מאפשרת לנתבע להתגונן והוא תביעה בסדר דין מקוצר. אדם שנתבע בסדר דין מקוצר (תביעות העוסקות במחלוקת על סכומים כספיים קצובים אשר נקבעו מראש בחוזה או בהתחייבות אחרת) צריך לפנות לבית המשפט בבקשת רשות להתגונן אשר מלווה בתצהיר, ורק אם אישר זאת בית המשפט, רשאי הנתבע להגיש כתב הגנה. נציין כי ישנם מקרים בהם רשאי בית המשפט לדחות את הבקשה של הנתבע להתגונן ולהכריע במחלוקת רק על בסיס כתב התביעה.
